תבנית נוף: הגנים של ליפא יהלום ודן צור נורית ליסובסקי ודיאנה דולב

תיאור עבודתם המשותפת של ליפא יהלום ודן צור הוא מבחינות רבות כתיבת ההיסטוריה של אדריכלות הנוף בישראל. במהלך ששת העשורים שבהם פעלו, בחפיפה כמעט מוחלטת לשנות קיומה של המדינה, השתנתה הארץ ללא הכר כאשר יהלום וצור ממלאים תפקיד מרכזי בהתוויית דמותה החזותית החדשה. שינוי הנוף לא היה מבחינתם עניין של אופנה וטעם אלא תכלית כשלעצמה, מעשה הנובע מאידיאולוגיה של נטיעת זהות חדשה באדמת המולדת. לא בכדִי הם נחשבים כמי שהניחו את היסודות לאדריכלות הנוף המודרנית בישראל.

יהלום וצור, חתני פרס ישראל לאדריכלות (1998), זכו במספר רב של פרסים ותחרויות, ביניהם הפרס לאדריכלות גנים ונוף ע"ש אברהם קרוון על תכנון גן סאקר בירושלים (1971), והתחרויות על תכנון אחוזת קבר דוד ופולה בן–גוריון בשדה–בוקר (1974), גלעֵד לקהילות ישראל ביד ושם ("בקעת הקהילות", 1980), ומעלה המצוק בעין–עבדת
(1991). עבודות אלה, ורבות אחרות, היו לציוני דרך באדריכלות הנוף המקומית. עם זאת, שמם כמעט אינו מוכר לציבור הרחב בארץ ומחוצה לה – אולי משום שאדריכלות נוף, מעצם טבעה, מותירה את חותמה בשטח ולא בכתובים; ואולי זו "רוח התקופה" ואופי עבודתם הצנוע, הלא–ראוותני במופגן, של מי שבחרו "לעשות ולא לדבר". הערכה
מחודשת של יצירתם תוך עיגונה בהקשר התיאורטי, ההיסטורי, הפוליטי והחברתי נדרשת כיום בייחוד לנוכח העובדה שרבים מבני דור המייסדים כבר אינם בין החיים או שאינם שותפים עוד למעגל העשייה, ומאחר שהגנים עצמם עוברים שינויים מרחיקי לכת. ספר זה הוא מחקר חלוצי ומקיף, הבא להשלים את החסר ומהווה צעד ראשון בשימורם של הגנים – בתיעוד, בזיכרון, ובנוף עצמו.