אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע חנה ארנדט

בספר "אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע" מכונסות רשימותיה של ארנדט ממשפט אייכמן, שאותו סיקרה כשליחה מטעם ה"ניו יורקר".

כתביה של הפילוסופית היהודייה חנה ארנדט (1906 – 1975), שזכתה עוד בחייה להכרה כאחת מההוגות הפוליטיות החשובות, המעמיקות והמקוריות של המאה העשרים, נעדרו עד כה ממדף הספרים של הקורא העברי. ייתכן מאוד שהסיבה לכך קשורה בספר "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע". ספר זה עורר בשעתו תהודה רבה בעולם, אבל גם זעם רב ומחלוקות עמוקות בקרב בני עמה, בעיקר בישראל. גרשום שלום, למשל, האשים אותה בכך ש"אין בה אהבת ישראל". העובדה ש"אייכמן בירושלים" שנדפס בעשרות מהדורות ותורגם ללשונות רבות הוא ספרה הראשון הרואה אור בעברית, ובאיחור של כמעט ארבעים שנה, מצביעה על עומק האיבה וההתנכרות לחנה ארנדט ולפועלה.

ספרה של ארנדט מעלה בחדות ובפיכחון שאלות כבדות משקל הקשורות למשפטו של אדולף אייכמן: האם אייכמן, אותו פקיד מדינה במשטר טוטאליטרי מודרני, היה אכן "המפלצת הנאצית" שהתביעה ניסתה להציג? וכך או כך, מהו טיבה של אותה "מפלצת" ומהו טיבו של הרוע? האם ניתן לשפוט את פשעו של אייכמן בקטגוריות המקובלות של פשיעה, אחריות ואשמה? האם פשעו של אייכמן הוא פשע נגד העם היהודי או פשע נגד האנושות שבוצע בגופו של העם היהודי? מה היה תפקידם של היודנראטים במנגנון ההגליה וההשמדה של מליוני יהודים, ובאיזו מידה הם הקלו על ביצוע ההשמדה? ומהי משמעותה האמיתית של השאלה "מדוע לא התקוממתם?" שהתובע גדעון האוזנר, הציג שוב ושוב לעדים? כיצד שירת המשפט את הצדק וכיצד שירת מטרות פוליטיות, והאם התבסס האישום על סבלם של הקורבנות או על מעשיו של אייכמן האיש?

הזמן שחלף מאז המשפט ומאז פרסום הספר רק מוכיח שהשאלות שארנדט הציגה שבות ועולות ביתר חריפות בחיינו הציבוריים ומזינות במידה רבה את המחשבה הפוליטית, המשפטית והמוסרית של זמננו. ארנדט מעולם לא התיימרה לכתוב את ההיסטוריה של השואה. היא היתה עדה להליך משפטי חסר תקדים של פשע חסר תקדים, וניסתה להבין ולהסביר את שניהם. במובן זה, קריאת "אייכמן בירושלים" מעוררת מחשבות לא רק על העבר אלא גם על ההווה: השאלות שאנו שואלים היום על מוסר, על ציות ואחריות, על צדק ועל עשיית צדק מוכיחות שחשיבותו של הספר היא הרבה מעבר למקום, לזמן ולנסיבות של כתיבתו.