פרשת חיי: 1870 – 1930 יוסף אליהו שלוש

ספרו האוטוביוגרפי של יוסף אליהו שלוש "פרשת חיי" התפרסם בתל אביב בשנת 1931, ראה אור בשנית בהוצאה פרטית ב- 1973 אך מעולם למעשה לא הופץ לקהל הרחב. ספר זה מציג מבט אחר לגמרי על ההיסטוריה המוקדמת של תל אביב וזווית יחודית, אוהדת וביקורתית כאחת, על המפעל הציוני. למהדורה המחודשת של הספר נוספו הערות ומפתח.

"בפרשת חיי השתדלתי במילים פשוטות ומובנות לכל למסור את תולדות חיי, המאורעות והחילופים הכי חשובים שחלפו ועברו עלי.
(…)
בזיכרונותי השתדלתי לא להופיע כמוכיח בשער, כי אינני מרגיש את עצמי מוכשר ומתאים לכך. רק אהבת ותחיית עמי וארצי, שיקדו בלבי, הביאוני לספר לדור הבא מאשר קרה לדור העבר, מהעבר הקרוב שלנו שיש ממנו הרבה ללמוד, להסתכל ולהתבונן, הן בשאלת השאלות ביישוב ארצנו, בהיחסים בין היהודים והערבים המסובכים היום, והן בעניינים יישוביים אחרים בחיי העם והארץ ובחיי הפרט.
(…)
ומי שבקיא קצת בתולדות יישובנו מבראשיתו יודע זאת, ששאלת ההתקרבות אל שכנינו וחיי השלום איתם זאת היתה חובתנו הראשונה של ילידי המקום ואותה מילאנו כהשקפתנו, ואם אנו הצלחנו בעבודתנו הצלחתנו היתה בהרבה, שאנו הערכנו והתחשבנו גם עם שכנינו שבשכנותם אנו היינו צריכים לבנות את בנייננו.
אבל – ונגיד פה את האמת המרה והאיומה, אבל האמת – שמנהלינו והרבה מבוני היישוב שבאו מן הגולה על-מנת לנהלנו לא עמדו כלל וכלל על הערך הגדול של יחסי השכנים, על הכלל היסודי והפשוט הזה. הם אולי לא הבינו או לא חפצו לעמוד עליו ובאי-עמידתם בשאלה זו יש עכשיו הרבה להאשים ששאלה זו נסתבכה כל-כך ושנעשתה להשאלה המכאיבה מאוד ביישוב, וכבר כתבו, עמדו והעירו על זה ברבים, שמיום הופעתו של הרצל עם הרעיון של הציונות הפוליטית תיארה התעמולה הציונית בכל הארצות ובכל השפות את הארץ אשר בה אנו הולכים לבנות את יישובנו הלאומי כארץ מדבר שממה ועזובה רבה בה ואין יושב בה, ואחרי תיאור כזה את הארץ בכתב ובעל-פה אך ורק בתור קרקע בתולה, אז, על-סמך ויסוד ודאות זו, הועמדו כל השיטות הציוניות בבניין הארץ, שהכל יש בהן חוץ מדבר אחד ששכחו והוא, תשומת הלב לאותם התושבים אשר יושבים כבר בארץ זו."